עוד בגרוק הייתה לי תחושה של משהו שיושב לי לא בסדר. הרי הייתי בהופעות בעבר יותר מפעם אחת ואני יודע איך מתנהגים שם. הייתי במסיבות.. סביבות גיל בת מצווה, שהשכבה עוד לא התפלגה למליון כיוונים שונים ומאז פשוט לא אכפת לי מזה.

היו כמה בעיות שורשיות:
א. קהל היעד הוא קהל יעד ברובו פחות או יותר כמוני, אנשים שהיו במסיבות באזור זמן של כיתה ה' עד ז', והם כבר בכיתה י"א וי"ב ומה שלא עבד להם אז לא יתחיל לעבוד להם עכשיו. אם הם לא הולכים למסיבות זה בגלל שהם לא מוצאים שם מה לעשות - אולי זה בגלל האנשים, אולי זה בגלל המוזיקה, אולי זה בגלל הריקודים ואולי בגלל האווירה. העניין הוא שמי שלא הלך לזה ואז ולא התחבר, אין סיבה שהמצב כרגע יהיה הרבה יותר טוב אלא רק קצת. או קצת הרבה, אם זה שילוב של כמה משתנים. ולכן נוצר מצב של וטו של אנשים שלא רוקדים וזה נראה מבאס, ואלה שכן רוקדים (כמו מה שאני ניסיתי) לא באמת יודעים מה הם עושים* (ואני יודע שאני הרגשתי שמשהו לא בסדר עם זה).

ב. פרוטוקול מוזיקה. המוזיקה היא.. לא מוזיקת ריקודים. ככה זה. רוק ומטאל זה עניין אחד, לפופ וטראנס יש תגובה אחרת לחלוטין. באחד יש פוגו, צעקות, זיעה בכמויות ולא בהכרח זיעה שלך, סינג-אלונגס, הדבאנגינג.. או שזה רק בהופעות שאני הולך אליהן. באחר יש לך אנשים רוקדים. פה היה שטויות שניסו לשלב בין השניים.. לרקוד לשירים כמו Odoru Akachan Ningen או God Knows זה אבסורד. לא פלא שההיילייט בגרוק היה ריק אסטלי וקארמלדאנסן, הם הדברים היחידים שאתה אמור לרקוד.

*למעט 3-4 בנות שכן ידעו מה הן עושות כי הן כנראה כן הולכות למסיבות ומועדונים.

מה שקרה היה שהיו הרבה אנשים שפשוט לא ידעו מה הם עושים, ואת זה הם עשו ביחד. מתנחם בעובדה שאני לא היחיד שאובד עצות בעולם הזה של ריקודים, ניסיתי להשתלב בכמה צורות.. ולא אבד לי ברוב המקרים. אני, אישית, עניתי למצב בשתי דרכים עיקריות - האחת מוכרת לי היטב והיא דרכו של הטרול, שזה אומר שאני וסבתא התחלנו רכבת בלי קשר לכלום, ובעיקר לא למוזיקה, אני בא ומתחיל לחבק אנשים בלי הקשר הגיוני ומבקש חשבוניות מס. הדרך השנייה הייתה הרבה יותר פשוטה. טיפסתי לעמדת הדיג'יי (שכל אחד יכל להגיע אליה, אגב), ישבתי וחשבתי לעצמי "מה לעזאזל". שתיהן יעילות באותה מידה בשביל לפתוח את הקשר שנהיה לי בבטן, והן לא יעילות.

המדיום הזה של מסיבת ריקודים, לא נכונה מבחינה רעיונית. הכוונת טובות, ונהנתי מהביצוע.. אבל משהו פה לא בסדר. מה שכן יכול להיות יותר מעניין לטעמי הוא לא רעיון של מועדון ריקודים כזה אלא יותר רעיון של "בוא לבר" (אתה קצת מכוער). אמפסיס על לשבת, לדבר ולהנות מבירה או קולה וקצת אוכל, שיחה אמיתית שלא דורשת שתצעק כמו חמור בשביל שישמעו אותך. ברקע מתנגנים השירים שמכתיבים את המצב רוח ואז ז'אנר לא משנה באותה מידה. יותר רגוע, יותר נינוח. ולהשאיר קצת מקום גם לרחבת ריקודים קטנה במקרים כמו קארמלדאנסן, שעד לאותו רגע יאיישו אותה כמה טרולים מאנימה4, ולאף אחד מהם אין מושג מה הוא עושה.

תגיות: אמא"י, בוא לבר, גרוק, חשבוניות מס, טאגאו חוזרת עוד כמה שעות D:, מוזיקה, ריקודים

הקלטתי את עצמי מנגן את שני השירים מפרק 12 של המלנכוליה של סוזומיה הארוהי, God knows ו-Lost my music. האיכות היא איכות הטלפון של אח שלי ובתור אחד זה לא גרוע יותר משציפיתי שזה יהיה, בלי קשר לאיכות הנגינה המעפנה שלי.

במשך כל הסופ"ש הקלטתי את עצמי עם מצלמת וידאו אמיתית, ככה שזה גם נראה בסדר, רק בשביל לגלות שאין לי איך להעביר את זה למחשב. אם מישהו מוכן לעזור בקטע הזה, המצלמה היא Sony Handycam DCR-SRמשהו. אחר כך ניסיתי במצלמה דיגיטלית בשביל לגלות שהיא מצלמת וידאו בלי סאונד. ברגע שאני אפתור את המכשולים האלה, אני אוכל להעלות גרסאות יותר טובות, ואולי גם מוכן לקבל בקשות.

אגב, עם שני השירים האלה אני וחבריה מתכוונים להופיע בכנס הקרוב, הגאאקון. חסר לכם שאתם לא באים.

איבדתי את המוזיקה שלי, זה בטח במקום האחרון שהשארתי אותה (אם רק הייתי מצליח להזכר איפה זה היה), ואוף כבר עם המוזיקה הזאת שאיבדתי, רק אלוהים יודע איפה השארתי אותה.

אני מעוניין לקבל ביקורות, הערות, תגובות, שאלות, תלונות, מענות, בקשות ובירה.

עריכה: כבה מהר, אני רואה עכשיו את lost my music והקליפ עם לאגים וחצי ממה שאני מנגן לא שומעים. באסה.

תגיות: איבדתי את המוזיקה שלי, אין מצב ביקום בערך שאני מעביר לאנגלית, אלוהים יודע, אפילו לא קאפס לוק, באס, בירה, גירבוביאדה., הארוהי, הוא נעול למען קונטרול קרוז קול, טאגאו חוזרת מאיטליה מחרתיים D:, מצלמות עולות לי על העצבים, נגינה

תחשבו רגע על הקצב של הפתיחה של הנסיך המדליק. אין קשר, באמת.

תנו לי לספר לכם על היום שלי - אחרי 4 שעות שינה בערך, קמתי לעבוד בארבע וחצי, באו ולקחו אותנו, עבדתי בשמש כל היום, .. אחרי כן יצאתי מוקדם יותר בשביל להספיק לשיעור נהיגה שלוקח אותי לשיעור נגינה. לחץ. חוזר הביתה בסביבות שש וחצי, הולך לישון בשבע וחצי, מתעורר בתשע וחצי. אבא לוקח אותי לגרוק. הייתי בגרוק, שש וחצי אני עולה על אוטובוס לכפר סבא, עד הבית, ועד עכשיו. כמה שעות אני כבר ער?

הגרוק היה כיף, ואני לא טיפוס של מסיבות. בהופעות סבבה לגמרי, קל לי להשתחרר שם, אבל ריקודים ומסיבות אף פעם לא הבנתי. אולי זה היה בגלל המוזיקה הספציפית הזאת (ותודה לסמדר שארגנה אותה), אולי זה בגלל החברים שהיו איתי, אבל נהנתי שם.

טוב, כשאני חושב על זה, אין הרבה מה לומר על זה. אבל אמא"י, בחייאת, תייחצנו. או לפחות, תשיגו ייחצנים.

תגיות: אמא"י, אני עייף, גרוק, שעות מתות מוות

יום שישי, 11.7.
אני קם מוקדם כי ההורים לא בבית וצריך לעשות קניות לשבת. אחרי זה מסדר את הקניות, וטל בא עם איתא ונוסעים לחזרת להקה. בתוך החדר חזרות רק מתעייפים יותר, גם כי אני פעיל וגם בגלל החום המעיק שנמצא שם. סרטונים של אותה חזרה יהיו לי רק בעוד שבועיים בערך, אבל אולי יהיו לי הקלטות של הלהקה בעוד שבוע מהחזרה של השבוע. בסה"כ ישנתי בערך 5 שעות.

יום שבת, 12.7.
הלכתי לישון באיזה 5 וחצי בבוקר כי דיברתי עם איתא בלי סוף. ישנתי בסדר, קמתי באחת וחצי בערך, כתבתי בבלוג הזה וראיתי קצת אנימה. לא משהו קשה במיוחד. בסביבות שמונה אני ועידו מתחילים לדבר על צאת השבת בשביל שנוכל להתקשר לטאגאו ונלך לוואל-אי. אני אשכרה רצתי החוצה כל כמה דקות וספרתי כוכבים, ואחרי שספרתי שלושה כמעט החלקתי בכניסה הביתה ועיקמתי את הרגל לגמרי. מזל שאני הודף דברים כאלה בקלות, אחרת זה היה ממש כואב. טאגאו לא ענתה, גם אחרי צאת השבת. התקשרתי שוב כל עשר דקות בערך, עד שבפעם הרביעית אבא שלה ענה (בעצבנות כלשהי, בכל זאת התקשרתי כבר ארבע פעמים) שהיא אצל חברה ותחזור בשעה הקרובה. אבל הסרט מתחיל בשעה הקרובה. אני הופך להיות סופרמן - מנהל את הבית כי ההורים לא פה, עושה טלפונים לבוקי (ומפנה אותו לעידו מדי פעם סגגג), מדבר עם עידו במסנג'ר (הוא התעצבן עליי ששלחתי את בוקי אליו כל הזמן סגגגג) וצורב לו דיסק ומתקלח. באותו הזמן. טאגאו חזרה הביתה, מאוד מצטערת על זה שהיא לא התקשרה או משהו כזה.

הוחלט ללכת להצגה המאוחרת יותר, כי למוקדמת יותר אנחנו לא נגיע. ללכת למאוחרת, משמעות הדבר שרק חוזרים הביתה בשלוש בערך וזה יום עבודה מחר. בינתיים, עידו בא לקחת ומשם נוסעים לטאגאו. עידו הפך לאביב, עושה דריפטינג בכיכרות ואני יושב מקדימה, צוחק ואוכל את הפיצה שנשארה לעידו כי לא אכלתי ארוחת ערב. באותו זמן, בוקי מתקשר אליי ואומר לי שהוא התקשר לאיתא, שלא היה זמין כבר שעה, ואומר לי שהוא דיבר עם אבא של איתא, איתא נרדם אבל אבא שלו העיר אותו ולקח אותו לסינימה סיטי. כל זה ביחד. טירוף חושים.

איך שנכנסנו לסינימה סיטי ראינו את איתא. והמשכנו למצוא את בוקי, שאני ועידו תרנו אחריו בתחרות ריצה. לא זיהיתי אותו בהתחלה, לא היה לו זקן (ספוילרים). היה איתו נמרוד שניידר, האיש שהתגבר על ההגיון פעמיים. שמעתי אותו אומר רק "אני בינתיים נכנס לסרט". קשר עמוק מעין כמותו.

ראינו את וואל-אי, סרט אדיר. עידו הסיע את איתא הביתה, אז את טאגאו (שעכשיו נהנית באיטליה ומבקרת את אלפרדו) ואז התחלנו לטעות בדרך כי הגפ"ס לא יודע לאן הוא הולך או משהו אבל הגעתי הביתה באיזה שלוש ועשרים. הלכתי לישון רבע שעה אחרי בערך.

יום ראשון, 13.7.
העירו אותי בשבע, אבל קמתי רק באיזה 7:40. לוקח לי ממש מלא זמן. קפה, מסמכים ולאוטו של אמא ונוסעים ללשכת הגיוס.

בלשכה פגשתי איזה מישהו מהשכבה שלי, החייל האופטימטריסט שם - יוסי, ועוד אחת חמודה בשם לידר. יוסי היה עם פיוז קצר, זה מהשכבה שלי היה שם בפעם הראשונה אז הסברתי לי הכל. אחרי הבדיקה (שתקעתי שם אונד רציני בטעות, נתנו לי כפפה ואמרו לי לסדר צבעים לפי הסדר. זה הדרגתי כזה, אז לקח לי זמן להבין שלצבעים באמת יש סדר, אז אני כזה עם היד עם הכפפה על השולחן ומסדר את הצבעים עם היד השנייה. ואז אני קולט שיש לי כפפה ואני אמור להשתמש בה בשביל לסדר את הצבעים. סגגג) יצאתי ולקחתי את זה לצוהר מודיעין רפואי או משהו כזה, שם הם אמרו שהתיק שלי לא שם, הוא בחזרה אצל יוסי. הלכתי ליוסי, יוסי אומר שזה לא אצלו. אני שסיימתי את הכל תוך עשרים דקות נתקעתי רק במודיעין שם עד 10:25. אז אבא בא לקחת אותי ומאז אני על השעון.

חזרנו למשרד, לקחנו כלים, בדקנו דואר ונסענו למפעל שם. נרדמתי בדרך. במפעל אכלנו ארוחת צהריים, עבדתי לא קשה מדי ולא קל מדי. השמש קופחת ממעל, אני מת מחום ודליל בנוזלים כל הזמן. כיף חיים, אבל לפחות מקבלים על זה כסף. סיימנו שם אחר כך, קיפלתי את הדברים, רחצתי ידיים ודני, המנהל עבודה שם לקח אותי הביתה. לפני שעליתי לאוטו, השאלה שהכי עניינה אותי זה "איפה אני?" בגלל שנרדמתי בדרך, לא היה לי מושג.

אני חוזר הביתה, קצת אחרי זה איתא בא אליי. היה נחמד. עכשיו 23:08 בשעון במחשב, שהוא די מדויק.

יום שני, 14.7.
דני יבוא לקחת אותי ב5:15 בבוקר. יום לפני זה, עוד לא הלכתי לישון בשעות האלה. הייתי אמור להשיג עוד מישהו מהשכבה שלי שיעבוד איתי מחר. חשבתי שמצאתי מישהו, אבל בגלל שאין לו נעליים אז הוא לא יכול לבוא ואני אצטרך לעשות את העבודה לבד.

תגיות: איתא, וואל-אי, חצוצרה, טאגאו באיטליה, טרומבון, כאב ראש, להקה, מארועי הפרקים הקודמים, מפתח 10, עבודה, עייפות, פחד מוות, קניות לשבת, שעות מתות

אחרי שראיתי פרק לייט-נייט גרוע של סוול איטר, החלטתי גם להעביר קצת זמן בצורה טובה. אז ראיתי את הפרק החדש המתורגם של רוקיז.

בגלל שבניגוד לאנימה, אני לא מצפה שיכירו את זה, אני אקח כמה דקות, רק תשבו בדיוק, ואני אספר לכם איך הפכתי לנסיך המדליק מבל אייר. כלומר, את הרקע של הסדרה.

Rookies היא דוראמה (אתם לא באמת צריכים גם הסבר על זה, נכון?) שמבוססת על מנגה. היא מספרת על קוואטו קואיצ'י, מורה אופטימי מעין כמותו, שמסתכל אך ורק על טובת התלמידים, גם אם זה בתלוי בהקרבה שלו עצמו, שמגיע לבית ספר עם שם ארוך מוות. בשבילו זה דבר ענק בגלל ששום בית ספר אחר לא יקבל אותו בגלל שהסיבה שהוא התפטר מהבית ספר הקודם שלו היא כי הוא הכה תלמיד עד שהוא כמעט מת. באותו בית ספר עם שם ארוך פחד, קיימת קבוצת בייסבול לא פעילה - חבורת עבריינים, שלא עושה שום דבר שקשור לבייסבול, או קשור למשהו משמעותי בחיים. הם רק מעשנים, מהמרים והולכים מכות. הרבה מכות. קואיצ'י, טיפוס מוזר מטבעו, מאותו רגע מחליט לשנות אותם ולהחזיר אותם לדרך הישר ולהראות להם שגם לחיים שלהם יש משמעות, אם יש לך מטרה נשגבת, חלום לשאוף לו.

בשביל להוריד, יש טורנטים עם הארדסאב או, מה שאני מעדיף, להוריד פרקים ראו ולהוריד סופטסאבס בנפרד.
המשך קריאה »

תגיות: meenting on the mound, בייסבול, דוראמה, דמעות גבריות, חזק, ממש טוב, רוקיז, תקציר עלילה

סול איטר 14 איכזב ברמות. זה פרק סתם על איזה אולטרה-מבחן שהם חייבים לעבור אותו בשביל שהגורל יאמר שיום יבוא והם יהפוך למגל המוות, וכל הפרק מראה איך כל אחד מתמודד עם המבחן במעט מיני צורות סוריאליסטיות: מלהפוך את המבחן לג'ירפת אוריגאמי ועד ללגנוב את התוצאות. יש לי מספיק מזה בבית ספר שלי בכל מקרה, אני צריך גם לראות אנימה שלופה מהמציאות על המציאות שלי?

למעט כמה בדיחות חצי מוצלחות שגרמו כמעט לגחך, כמו סול איטר שהפך את כל הגוף שלו לשליף אחד גדול או בלאק סטאר שסתם תלוש מהעולם וחותם את השם שלו בדם בלי סיבה בערך. אבל זה פשוט לא מצחיק.

תגיות: לא מצחיק., סול איטר., סוליטייר, פריסל, שולה המוקשים, תה בסהרה

אם רק יורשה לי לומר, הכותרת היא של הוורדפרס.

אז כמו שאמרתי בעבר, במקום אחר ובזמן אחר, חזרתי. אולי זאת במטרה לתת בערך פוסט שוטגאן אחד שגם הוא עלוב למדי, חסר יצירתיות ו, הכי חשוב, חד פעמי. אני חושב שאפילו היו יותר כאלה מאשר פוסט אמיתיים, למרות שאני רק ממרמר את עצמי ככה. אני מנסה לפתוח דף חדש בבלוגספירה. בגלל זה השארתי את הכותרת של הוורדפרס.

אני יכול להתחיל מהצגה עצמית, ואני יכול לא. בא לי לחדש, אז במקום הצגה עצמית אני אבחר בלא. אני ארוויח את הזכות להצגה עצמית במידה ואמשיך לכתוב באופן עקבי, מעין סכין לצוואר נרקיסיסטי במיוחד. אבל בלי הצגה עצמית, אין לי הרבה מה לכתוב פה. להתחיל ישר מפוסט הגיוני זה ממש לא הסגנון שלי, אני חייב להכריז על בואי בקולי קולות. אבל כרגע אסרתי על עצמי את זה, אז זה יהיה לא הגיוני ולא עקבי - שתי תכונות שנשמעות כאילו הן נוצרו בשבילי. אבל, אני מנסה לשנות את ההרגלים האלה, וזו חלק מהסיבה שאסרתי על עצמי את ההצגה העצמית. אז לפחות, לנסות. לשנות את ההרגלים האלה שמכריחים את יבגני להזכיר לאנשים לעדכן בבלוג של עצמם. אז אני בטח לא היחיד.

אז אחרי שסיכמתי שאני לא מתכוון לכתוב על עצמי, לכתוב על הבלוג, מה שאני מצפה שיהיה בו? אין מצב, אסור לי. אני כן יכול להבטיח שזה יכתב בצורה קלוקלת שלא נקראה פעמיים - לפחות לא בטווח של חצי שנה עד שנתיים בערך. שגיאות כתיב זה לא בדיוק המטרה, אבל קשה לי לומר שהן ימנעו בכל מחיר. בעיקר פה באינטרנט, טייפואים אפשר למצוא בשפע. א פאקינג דיים א דוזן. הכתיבה תהיה משעממת בצורה מרדימה. הנושאים יהיו חסרי מעוף, והכותב המעופף יעופף לו, הסבירות היא שהוא גם לא יעדכן פה. השפה תהיה מוזרה ומלאת ביטויים פסואדו-הגיוניים שרק נועדו להראות שהכותב מכיר ביטויים מוזרים פסואדו-הגיוניים, ובטוח שהשפה לא תהיה אחידה ומיליון מילים משפות שמוצאן בשקר כלשהו יגיעו דווקא לפה. הפונטים גרועים, הטקסטסייז גדול מדי ותמונות מכוערות מוות ישברו את המסגרת של הדף.

וזה בטוח, אבל בטוח, לא יהיה מצחיק.

תגיות: אני, בולשיט, גירבוב, גרוע, חוסר בקונטקסט, שעות מאוחרות